אתמול בבוקר הודיעו לי מבית האבות שאמא שלי נפלה בדרך לארוחת הבוקר.
היא לא שברה כלום, תודה לאל, אבל קשה לה מאד ללכת ואפילו לעמוד על הרגליים.
אמא שלי היא בת 81. במשך היום נמצאת איתה מטפלת. ויש לה גם חברות נאמנות.
בערב הלכתי לעזור לה ולשבת איתה. הנפילה זעזעה אותה גם נפשית.
"מה אני כבר לא יודעת ללכת?" שאלה בטרוניה. האמת היא שהנפילה לא הייתה באשמתה . הגשמים האחרונים גרמו לשקע במדרכה החדשה וכל מי שלא שם לב עלול למעוד שם. הבוקר דיברתי עם הנהלת בית האבות אבל בגלל שזו מדרכה ציבורית צריך לפנות לעיריה.
אלא שזו לא הנקודה. הנקודה היא שאמא שלי האשימה את עצמה במה שקרה למרות שהיא לא אשמה.
"אמא" אמרתי "זו לא אשמתך. זה לא שאת לא יודעת ללכת. המדרכה שם באמת עקומה."
"אז למה זה קרה דווקא לי?"
(זה לא קרה דווקא לה. כשהייתי שם עוד שני קשישים מעדו באותו המקום. למרבה המזל הם לא נפלו. אחת מהם רטנה שההנהלה (של בית האבות) צריכה ללחוץ על העיריה לתקן את המדרכה מייד.)
ראיתי שאמא עולה על משעול ה"צדקנות".
"אמא" תפסתי את ידה כדי שתפנה אלי "תסתכלי גם על הצד השני. נכון שהנפילה כאבה וכואבת. נכון שלמשך כמה ימים תצטרכי לנוח עד כמה שאפשר במיטה. מצד שני לא שברת כלום שזה באמת מזל גדול בגיל שלך ובימים הקרובים תראי אותי כל ערב ולא רק פעמיים בשבוע. ולשם שינוי" הוספתי בחיוך "אני אדע היכן להשיג אותך משך כל היום ולא רק בין אחת לשלוש אחרי הצהריים." אמא חייכה חצי חיוך עקום. הבנתי שהיא כועסת.
אני יודעת שבמצבים כאלה של טראומה חשוב להביע את הכעס ולא לשמור אותו בבטן.
"על מה את כועסת?"
"אני כועסת על עצמי. הייתי צריכה להסתכל לאן אני הולכת."
"אני מבינה שאת כועסת. את באמת חושבת שללכת כל הזמן עם הראש באדמה זה הפתרון?"
"אז איך אני אראה את הבור במדרכה?"
"אולי לא תראי. לא כל מקרה אפשר למנוע. בגלל זה זה מקרה. עלול לקרות לכל אחד באותו מצב. אם תלכי עם הראש באדמה אולי לא תראי את המכונית המתקרבת, נכון?" אמא הסתכלה עלי במבט של "ו...". "אם את מבינה שמה שקרה הוא לא באשמתך, על מה את כועסת?"
"את רוצה להגיד שאני לא צריכה לכעוס?"
"לא אמא. אני מקבלת את זה שאת כועסת. אני רוצה לדעת על מה את כועסת."
"כואב לי. קשה לי לזוז. כל הדברים שאני רגילה לעשות, כל הפגישות שלי עם החברות, הכל אני צריכה לבטל עכשיו!"
דבר נפלא קרה אחרי שאמא אמרה את זה. ההבעה שלה התרככה. היא נשמה עמוק ואני חיבקתי אותה.
"אמא, זה רק לכמה ימים. תנוחי עכשיו. ותוך כמה ימים תוכלי לחזור לחוגים שלך ולפגוש את החברות שלך."
היום בבוקר שוב דיברתי עם הרופא של אמא. לא לגמרי הבנתי את כל המונחים הרפואיים שהוא השתמש בהם. מה שכן הבנתי שזה שמהנפילה קרה משהו בעין הימנית שלה שגורם לטישטוש בראיה. אם עד יום רביעי המצב לא ישתפר מעצמו צריך יהיה לנתח את העין.
אמא עוד לא יודעת ואני החלטתי לא לספר לה בנתיים - עד שתהיה תשובה וודאית של כן או לא.
אני מרגישה את המתח של אי הוודאות ונושמת עמוק.
אני מקווה שעשיתי את ההחלטה הנכונה.
היא לא שברה כלום, תודה לאל, אבל קשה לה מאד ללכת ואפילו לעמוד על הרגליים.
אמא שלי היא בת 81. במשך היום נמצאת איתה מטפלת. ויש לה גם חברות נאמנות.
בערב הלכתי לעזור לה ולשבת איתה. הנפילה זעזעה אותה גם נפשית.
"מה אני כבר לא יודעת ללכת?" שאלה בטרוניה. האמת היא שהנפילה לא הייתה באשמתה . הגשמים האחרונים גרמו לשקע במדרכה החדשה וכל מי שלא שם לב עלול למעוד שם. הבוקר דיברתי עם הנהלת בית האבות אבל בגלל שזו מדרכה ציבורית צריך לפנות לעיריה.
אלא שזו לא הנקודה. הנקודה היא שאמא שלי האשימה את עצמה במה שקרה למרות שהיא לא אשמה.
"אמא" אמרתי "זו לא אשמתך. זה לא שאת לא יודעת ללכת. המדרכה שם באמת עקומה."
"אז למה זה קרה דווקא לי?"
(זה לא קרה דווקא לה. כשהייתי שם עוד שני קשישים מעדו באותו המקום. למרבה המזל הם לא נפלו. אחת מהם רטנה שההנהלה (של בית האבות) צריכה ללחוץ על העיריה לתקן את המדרכה מייד.)
ראיתי שאמא עולה על משעול ה"צדקנות".
"אמא" תפסתי את ידה כדי שתפנה אלי "תסתכלי גם על הצד השני. נכון שהנפילה כאבה וכואבת. נכון שלמשך כמה ימים תצטרכי לנוח עד כמה שאפשר במיטה. מצד שני לא שברת כלום שזה באמת מזל גדול בגיל שלך ובימים הקרובים תראי אותי כל ערב ולא רק פעמיים בשבוע. ולשם שינוי" הוספתי בחיוך "אני אדע היכן להשיג אותך משך כל היום ולא רק בין אחת לשלוש אחרי הצהריים." אמא חייכה חצי חיוך עקום. הבנתי שהיא כועסת.
אני יודעת שבמצבים כאלה של טראומה חשוב להביע את הכעס ולא לשמור אותו בבטן.
"על מה את כועסת?"
"אני כועסת על עצמי. הייתי צריכה להסתכל לאן אני הולכת."
"אני מבינה שאת כועסת. את באמת חושבת שללכת כל הזמן עם הראש באדמה זה הפתרון?"
"אז איך אני אראה את הבור במדרכה?"
"אולי לא תראי. לא כל מקרה אפשר למנוע. בגלל זה זה מקרה. עלול לקרות לכל אחד באותו מצב. אם תלכי עם הראש באדמה אולי לא תראי את המכונית המתקרבת, נכון?" אמא הסתכלה עלי במבט של "ו...". "אם את מבינה שמה שקרה הוא לא באשמתך, על מה את כועסת?"
"את רוצה להגיד שאני לא צריכה לכעוס?"
"לא אמא. אני מקבלת את זה שאת כועסת. אני רוצה לדעת על מה את כועסת."
"כואב לי. קשה לי לזוז. כל הדברים שאני רגילה לעשות, כל הפגישות שלי עם החברות, הכל אני צריכה לבטל עכשיו!"
דבר נפלא קרה אחרי שאמא אמרה את זה. ההבעה שלה התרככה. היא נשמה עמוק ואני חיבקתי אותה.
"אמא, זה רק לכמה ימים. תנוחי עכשיו. ותוך כמה ימים תוכלי לחזור לחוגים שלך ולפגוש את החברות שלך."
היום בבוקר שוב דיברתי עם הרופא של אמא. לא לגמרי הבנתי את כל המונחים הרפואיים שהוא השתמש בהם. מה שכן הבנתי שזה שמהנפילה קרה משהו בעין הימנית שלה שגורם לטישטוש בראיה. אם עד יום רביעי המצב לא ישתפר מעצמו צריך יהיה לנתח את העין.
אמא עוד לא יודעת ואני החלטתי לא לספר לה בנתיים - עד שתהיה תשובה וודאית של כן או לא.
אני מרגישה את המתח של אי הוודאות ונושמת עמוק.
אני מקווה שעשיתי את ההחלטה הנכונה.
אתמול בערב אמא הדגישה את בעיית הראיה. אמרתי לה את מה שהרופא סיפר לי, שיש סיכוי שהבעיה תסדר לבד. בכל מקרה צריך לחכות כמה ימים ומחר יש לה תור לבדיקה חוזרת.
השבמחק