איזה שבוע מטורף זה היה!
כל כך דחוס שרק עכשיו שמתי לב ששכחתי לפרסם את הפוסט הזה.
יום ראשון התחיל עם טלפון מאמא: אני צריכה לשים טיפות עיניים שלוש פעמים ביום ואני צריכה מישהו שיעזור לי בערב. בשביל זה יש לך אותי ויש לך גם חברות - עניתי לה. היום בערב בכלל אין בעיה משום שחנן יהיה אצלך. אה, נכון. נזכרה אמא. מחר אני יכולה לבקש מאדלה ומחרתיים אני אדבר עם שרה או מירי. נפלא - עניתי. אם לא יסתדר לך עם אחת החברות שלך תרימי לי טלפון ואני אבוא ברצון.
יום שני ושלישי עברו בשקט יחסי. שתי שיחות עידוד - בצהריים ובערב - שמרו על אמא שלי במצב רוח טוב.
ביום רביעי קיבלתי הודעה שהניתוח הוקדם ועלינו להיות בבית החולים סינופסיס בשלוש במקום בארבע אחה"צ.
כשהגענו לשם, אמא הייתה מתוחה. שתי נשים אחרי ניתוח הסתובבו עם תחבושת ענקית על העין. שני אנשים נוספים היו בתהליכי הכנה לניתוח. בצד חיכו בני משפחה. ענן של חששות וחרדות כיסה את כולם. האחות היחידה ניסתה לרומם את מצב הרוח הכללי.
בזמן שאמא שלי עברה את ההכנה לניתוח סיפרתי לה את מה שקראתי על התוצאות של הניתוח. הכנתי אותה למה היא צריכה לצפות: ראיה מטושטשת למשך יומיים עד שלושה, תחושת עיקצוץ קלה בעין אבל אסור לשפשף. לנקות את העיניים רק עם מגבוני ניקוי ולא עם מים. יתכנו אפילו כאבים במקרים נדירים. אופטלגין עוזר. כל הסימנים הללו הם נורמליים וחלק מתהליך הריפוי. הניתוח עצמו לא כואב אבל תהיה תחושה של גירוד או שיפשוף כשהמנתח מסיר את העדשה הישנה ולפעמים יש הרגשה של חום כשקרן הלייזר נוגעת בעין.
לא חשוב מה תרגישי, חשוב שלא תזוזי ולא תזיזי את העיניים במהלך הנתוח אלא אם הרופא מבקש ממך -אמרתי.
אמא הנהנה וניכר בה שהמתח עוזב אותה.
הכרת המציאות היא הבסיס של שיטת אריאני לחשיבה חיובית. הכרת האופציות (תוצאות אפשריות) העתידיות מאפשרת לתכנן ולפעול מתוך רוגע במקום מתח ולחץ. במצב של רוגע הבחירות שאנחנו עושים הרבה יותר טובות. הרבה יותר מתאימות למציאות ולכן גם ניתן ליישם אותן בקלות.
בזמן שחיכינו דברתי אית על התוכניות לשבוע הקרוב וגם לעתיד הרחוק יותר. דיברנו על הסרטים וההצגות שהיא רוצה לראות. על משחקי הקלפים עם החברות. על חזרה להתנדבות במועדון הבית. וגם על פרטים אישיים שזקוקים לתחזוקה ושידרוג. עשינו תוכניות. הכנו לוחות זמנים...
במשך שעתיים דיברנו ולא הרגשנו איך הזמן עובר.
בזמן שמחכים למשהו שיקרה כדאי להיות עסוקים אחרת חששות וחרדות ישתלטו על המחשבות שלנו ויעלו את רמת המתח. כניסה לארוע כמו פגישה, ראיון ואפילו ניתוח במצב רוח רגוע תורמת הרבה להצלחת הארוע.
אמא נכנסה לניתוח כשהיא הרבה יותר רגועה. אני טלפנתי לאחי שהיה בדרכו לשדה התעופה.
אחרי חצי שעה יצאה אמא כשגם לה תחבושת ענקית על העין ותור למנתח למחרת היום.
אני רוצה ללכת לקנות פסטרמה - הודיעה לי אחרי שקיבלנו את מכתב השחרור ואת ההוראות ל 24 שעות הקרובות. אני מודה שהסתכלתי עליה קצת עקום. שמחתי שהיא מרגישה מספיק טוב כדי לתכנן קניות אבל...
זה לא הזמן להסתובב בסופר - אמרתי. המנתח ששמע אותנו חייך: בעיקרון את לא מוגבלת בכלום - פנה לאמא - אני בכל זאת מציע שתדחי את הקניות לעוד יומיים או שלושה ותלכי עכשיו לנוח. הכל עבר בשלום. את לא צריכה לדאוג. את כן צריכה לטפל בעצמך ולאפשר לעין להתאושש.
טוב - התרצתה אמא - אני אבקש מאמנון לקנות לי פסטרמה.
איזה מזל שאמא שינתה את דעתה בנוגע לקניות. הליכה עם עין אחת סגורה לא דומה להליכה עם שתי עינים פקוחות. לוקח קצת זמן להתרגל לשדה הראיה המוגבל. עד שחזרנו הביתה התעקשתי שנלך יד ביד. אמא התמרדה. "אני עצמאית. אני יכולה לבד". ללא ספק את יכולה לבד - עניתי. אני מבקשת שתלכי איתי יד ביד כדי שאני לא אפחד שתפלי. אמנם הרופא אמר שאת לא מוגבלת אבל אני מעדיפה להיות בטוחה שלא תפלי שוב.
ביום חמישי בערב חזרנו למנתח - ד"ר איסקוב - לביקורת. הוא הסיר את התחבושת, בדק והיה מרוצה מתוצאות.
בדרך הביתה אמא הסתכלה עלי, הסתכלה סביב והעירה: אני רואה את הכל בכחול.
אילו אפשר היה להבטיח שכל מי שעובר ניתוח כזה יראה את העולם בכחול הייתי ממליצה על הניתוח לכמה אנשים שאני מכירה שנוטים לראות את העולם בשחור לבן...
בפוסט הבא: לראות את העולם בצבעים - כל יום בצבע אחר...
כל כך דחוס שרק עכשיו שמתי לב ששכחתי לפרסם את הפוסט הזה.
יום ראשון התחיל עם טלפון מאמא: אני צריכה לשים טיפות עיניים שלוש פעמים ביום ואני צריכה מישהו שיעזור לי בערב. בשביל זה יש לך אותי ויש לך גם חברות - עניתי לה. היום בערב בכלל אין בעיה משום שחנן יהיה אצלך. אה, נכון. נזכרה אמא. מחר אני יכולה לבקש מאדלה ומחרתיים אני אדבר עם שרה או מירי. נפלא - עניתי. אם לא יסתדר לך עם אחת החברות שלך תרימי לי טלפון ואני אבוא ברצון.
יום שני ושלישי עברו בשקט יחסי. שתי שיחות עידוד - בצהריים ובערב - שמרו על אמא שלי במצב רוח טוב.
ביום רביעי קיבלתי הודעה שהניתוח הוקדם ועלינו להיות בבית החולים סינופסיס בשלוש במקום בארבע אחה"צ.
כשהגענו לשם, אמא הייתה מתוחה. שתי נשים אחרי ניתוח הסתובבו עם תחבושת ענקית על העין. שני אנשים נוספים היו בתהליכי הכנה לניתוח. בצד חיכו בני משפחה. ענן של חששות וחרדות כיסה את כולם. האחות היחידה ניסתה לרומם את מצב הרוח הכללי.
בזמן שאמא שלי עברה את ההכנה לניתוח סיפרתי לה את מה שקראתי על התוצאות של הניתוח. הכנתי אותה למה היא צריכה לצפות: ראיה מטושטשת למשך יומיים עד שלושה, תחושת עיקצוץ קלה בעין אבל אסור לשפשף. לנקות את העיניים רק עם מגבוני ניקוי ולא עם מים. יתכנו אפילו כאבים במקרים נדירים. אופטלגין עוזר. כל הסימנים הללו הם נורמליים וחלק מתהליך הריפוי. הניתוח עצמו לא כואב אבל תהיה תחושה של גירוד או שיפשוף כשהמנתח מסיר את העדשה הישנה ולפעמים יש הרגשה של חום כשקרן הלייזר נוגעת בעין.
לא חשוב מה תרגישי, חשוב שלא תזוזי ולא תזיזי את העיניים במהלך הנתוח אלא אם הרופא מבקש ממך -אמרתי.
אמא הנהנה וניכר בה שהמתח עוזב אותה.
הכרת המציאות היא הבסיס של שיטת אריאני לחשיבה חיובית. הכרת האופציות (תוצאות אפשריות) העתידיות מאפשרת לתכנן ולפעול מתוך רוגע במקום מתח ולחץ. במצב של רוגע הבחירות שאנחנו עושים הרבה יותר טובות. הרבה יותר מתאימות למציאות ולכן גם ניתן ליישם אותן בקלות.
בזמן שחיכינו דברתי אית על התוכניות לשבוע הקרוב וגם לעתיד הרחוק יותר. דיברנו על הסרטים וההצגות שהיא רוצה לראות. על משחקי הקלפים עם החברות. על חזרה להתנדבות במועדון הבית. וגם על פרטים אישיים שזקוקים לתחזוקה ושידרוג. עשינו תוכניות. הכנו לוחות זמנים...
במשך שעתיים דיברנו ולא הרגשנו איך הזמן עובר.
בזמן שמחכים למשהו שיקרה כדאי להיות עסוקים אחרת חששות וחרדות ישתלטו על המחשבות שלנו ויעלו את רמת המתח. כניסה לארוע כמו פגישה, ראיון ואפילו ניתוח במצב רוח רגוע תורמת הרבה להצלחת הארוע.
אמא נכנסה לניתוח כשהיא הרבה יותר רגועה. אני טלפנתי לאחי שהיה בדרכו לשדה התעופה.
אחרי חצי שעה יצאה אמא כשגם לה תחבושת ענקית על העין ותור למנתח למחרת היום.
אני רוצה ללכת לקנות פסטרמה - הודיעה לי אחרי שקיבלנו את מכתב השחרור ואת ההוראות ל 24 שעות הקרובות. אני מודה שהסתכלתי עליה קצת עקום. שמחתי שהיא מרגישה מספיק טוב כדי לתכנן קניות אבל...
זה לא הזמן להסתובב בסופר - אמרתי. המנתח ששמע אותנו חייך: בעיקרון את לא מוגבלת בכלום - פנה לאמא - אני בכל זאת מציע שתדחי את הקניות לעוד יומיים או שלושה ותלכי עכשיו לנוח. הכל עבר בשלום. את לא צריכה לדאוג. את כן צריכה לטפל בעצמך ולאפשר לעין להתאושש.
טוב - התרצתה אמא - אני אבקש מאמנון לקנות לי פסטרמה.
איזה מזל שאמא שינתה את דעתה בנוגע לקניות. הליכה עם עין אחת סגורה לא דומה להליכה עם שתי עינים פקוחות. לוקח קצת זמן להתרגל לשדה הראיה המוגבל. עד שחזרנו הביתה התעקשתי שנלך יד ביד. אמא התמרדה. "אני עצמאית. אני יכולה לבד". ללא ספק את יכולה לבד - עניתי. אני מבקשת שתלכי איתי יד ביד כדי שאני לא אפחד שתפלי. אמנם הרופא אמר שאת לא מוגבלת אבל אני מעדיפה להיות בטוחה שלא תפלי שוב.
ביום חמישי בערב חזרנו למנתח - ד"ר איסקוב - לביקורת. הוא הסיר את התחבושת, בדק והיה מרוצה מתוצאות.
בדרך הביתה אמא הסתכלה עלי, הסתכלה סביב והעירה: אני רואה את הכל בכחול.
אילו אפשר היה להבטיח שכל מי שעובר ניתוח כזה יראה את העולם בכחול הייתי ממליצה על הניתוח לכמה אנשים שאני מכירה שנוטים לראות את העולם בשחור לבן...
בפוסט הבא: לראות את העולם בצבעים - כל יום בצבע אחר...
תודה
השבמחק