לראות כחול

איזה שבוע מטורף זה היה!
כל כך דחוס שרק עכשיו שמתי לב ששכחתי לפרסם את הפוסט הזה.
יום ראשון התחיל עם טלפון מאמא: אני צריכה לשים טיפות עיניים שלוש פעמים ביום ואני צריכה מישהו שיעזור לי בערב. בשביל זה יש לך אותי ויש לך גם חברות - עניתי לה. היום בערב בכלל אין בעיה משום שחנן יהיה אצלך. אה, נכון. נזכרה אמא. מחר אני יכולה לבקש מאדלה ומחרתיים אני אדבר עם שרה או מירי. נפלא - עניתי. אם לא יסתדר לך עם אחת החברות שלך תרימי לי טלפון ואני אבוא ברצון.
יום שני ושלישי עברו בשקט יחסי. שתי שיחות עידוד - בצהריים ובערב - שמרו על אמא שלי במצב רוח טוב.
ביום רביעי קיבלתי הודעה שהניתוח הוקדם ועלינו להיות בבית החולים סינופסיס בשלוש במקום בארבע אחה"צ.
כשהגענו לשם, אמא הייתה מתוחה. שתי נשים אחרי ניתוח הסתובבו עם תחבושת ענקית על העין. שני אנשים נוספים היו בתהליכי הכנה לניתוח. בצד חיכו בני משפחה. ענן של חששות וחרדות כיסה את כולם. האחות היחידה ניסתה לרומם את מצב הרוח הכללי.
בזמן שאמא שלי עברה את ההכנה לניתוח סיפרתי לה את מה שקראתי על התוצאות של הניתוח. הכנתי אותה למה היא צריכה לצפות: ראיה מטושטשת למשך יומיים עד שלושה, תחושת עיקצוץ קלה בעין אבל אסור לשפשף. לנקות את העיניים רק עם מגבוני ניקוי ולא עם מים. יתכנו אפילו כאבים במקרים נדירים. אופטלגין עוזר. כל הסימנים הללו הם נורמליים וחלק מתהליך הריפוי. הניתוח עצמו לא כואב אבל תהיה תחושה של גירוד או שיפשוף כשהמנתח מסיר את העדשה הישנה ולפעמים יש הרגשה של חום כשקרן הלייזר נוגעת בעין.
לא חשוב מה תרגישי, חשוב שלא תזוזי ולא תזיזי את העיניים במהלך הנתוח אלא אם הרופא מבקש ממך -אמרתי.
אמא הנהנה וניכר בה שהמתח עוזב אותה.
הכרת המציאות היא הבסיס של שיטת אריאני לחשיבה חיובית. הכרת האופציות (תוצאות אפשריות) העתידיות מאפשרת לתכנן ולפעול מתוך רוגע במקום מתח ולחץ. במצב של רוגע הבחירות שאנחנו עושים הרבה יותר טובות. הרבה יותר מתאימות למציאות ולכן גם ניתן ליישם אותן בקלות.
בזמן שחיכינו דברתי אית על התוכניות לשבוע הקרוב וגם לעתיד הרחוק יותר. דיברנו על הסרטים וההצגות שהיא רוצה לראות. על משחקי הקלפים עם החברות. על חזרה להתנדבות במועדון הבית. וגם על פרטים אישיים שזקוקים לתחזוקה ושידרוג. עשינו תוכניות. הכנו לוחות זמנים...
במשך שעתיים דיברנו ולא הרגשנו איך הזמן עובר.
בזמן שמחכים למשהו שיקרה כדאי להיות עסוקים אחרת חששות וחרדות ישתלטו על המחשבות שלנו ויעלו את רמת המתח. כניסה לארוע כמו פגישה, ראיון ואפילו ניתוח במצב רוח רגוע תורמת הרבה להצלחת הארוע.
אמא נכנסה לניתוח כשהיא הרבה יותר רגועה. אני טלפנתי לאחי שהיה בדרכו לשדה התעופה.
אחרי חצי שעה יצאה אמא כשגם לה תחבושת ענקית על העין ותור למנתח למחרת היום.
אני רוצה ללכת לקנות פסטרמה - הודיעה לי אחרי שקיבלנו את מכתב השחרור ואת ההוראות ל 24 שעות הקרובות. אני מודה שהסתכלתי עליה קצת עקום. שמחתי שהיא מרגישה מספיק טוב כדי לתכנן קניות אבל...
זה לא הזמן להסתובב בסופר - אמרתי. המנתח ששמע אותנו חייך: בעיקרון את לא מוגבלת בכלום - פנה לאמא - אני בכל זאת מציע שתדחי את הקניות לעוד יומיים או שלושה ותלכי עכשיו לנוח. הכל עבר בשלום. את לא צריכה לדאוג. את כן צריכה לטפל בעצמך ולאפשר לעין להתאושש.
טוב - התרצתה אמא - אני אבקש מאמנון לקנות לי פסטרמה.
איזה מזל שאמא שינתה את דעתה בנוגע לקניות. הליכה עם עין אחת סגורה לא דומה להליכה עם שתי עינים פקוחות. לוקח קצת זמן להתרגל לשדה הראיה המוגבל. עד שחזרנו הביתה התעקשתי שנלך יד ביד. אמא  התמרדה. "אני עצמאית. אני יכולה לבד". ללא ספק את יכולה לבד - עניתי. אני מבקשת שתלכי איתי יד ביד כדי שאני לא אפחד שתפלי. אמנם הרופא אמר שאת לא מוגבלת אבל אני מעדיפה להיות בטוחה שלא תפלי שוב.
ביום חמישי בערב חזרנו למנתח - ד"ר איסקוב - לביקורת. הוא הסיר את התחבושת, בדק והיה מרוצה מתוצאות.
בדרך הביתה אמא הסתכלה עלי, הסתכלה סביב והעירה: אני רואה את הכל בכחול.
אילו אפשר היה להבטיח שכל מי שעובר ניתוח כזה יראה את העולם בכחול הייתי ממליצה על הניתוח לכמה אנשים שאני מכירה שנוטים לראות את העולם בשחור לבן...
בפוסט הבא: לראות את העולם בצבעים - כל יום בצבע אחר...

אמא ואני בעליות ובמורדות רכבת השדים

השבוע האחרון היה מלא ירידות ועליות

אני עוברת עכשיו על כל התיזכורות וההערות שרשמתי לעצמי:


ביום שני בגלל התוצאות של הבדיקות הרופא דחה את הניתוח 
ל 19 בחודש (שבוע הבא). אבל קבע לאמא תור למומחה גאסטרו ביום חמישי.
בערב כשחזרתי אליה היא התעקשה שנעבור על החשבונות. לא הבנתי למה המצב הכספי שלה מדאיג אותה דווקא עכשיו.
עברתי איתה על החשבונות והגענו יחד למסקנה שאין מה לדאוג בנושא הכספי. למרות זאת אמא הייתה עצבנית. היה ברור שהיא עדיין חרדה. לאט לאט הצלחתי לדובב אותה. 
מקור החרדה , כפי שחשדתי, היה אי-הוודאות שאופפת את המצב הבריאותי שלה. מצד אחד היא חזרה ללכת ולתפקד באופן עצמאי וזה טוב. מצד שני הניתוח נדחה וזה לא טוב. "מה יקרה אם גם בשבוע הבא הבדיקות לא יהיו בסדר והרופא שוב ידחה את הניתוח?" שאלה אותי. 
המצב עכשיו שונה - עניתי לה - כבר יומיים שאת לא מקיאה את תרופת החיזוק. אני בטוחה שהבדיקה הבאה תהיה בסדר משום שיש מספיק זמן לתרופה לעבוד. יחד עם זאת אני מבינה את החשש שלך. 

במקום לחשוב על מה שעלול לקרות אבל כנראה לא יקרה, אני מציעה לך לחשוב על על מה שקורה עכשיו בהווה ובמיוחד על מה שאת עושה עכשיו כדי ליצור תוצאות טובות בעוד שבוע. לדוגמא: את לוקחת את הסירופ בלי בחילה ובלי להקיא וביום ראשון הבא בדיקת הדם שלך תראה את ההשפעה של הסירופ. את חזרת ללכת וחזרת לתפקד ללא עזרה ואת עושה הכל כדי להשאר חזקה ובריאה לקראת הניתוח. אלה דברים חשובים שאת עושה כדי להבטיח שהניתוח יתקיים בשבוע הבא.

אני מציעה לך לעשות עוד דבר אחד. תרשמי לך ארבעה או חמישה אנשים שאיתם את יכולה לדבר אם חלילה קורה משהו שאת חוששת שיגרום לדחיה נוספת של הניתוח. יש את המטפלת שעוזרת לך, יש את שתי החברות הטובות שלך, יש את דודה ל. וכמובן יש לך אותי. את יכולה גם לדבר עם א. החבר הטוב שלך. קורה משהו או חשבת על משהו ואת מרגישה שהחרדה עולה, אל תשמרי את זה בבטן. התקשרי לאחד האנשים מהרשימה ודברי על זה. תשמעי עוד דעה או אפילו עוד שתי דעות. החרדה שלך תרד כשתשמעי איך החברות שלך רואות את המציאות.


התרגיל הזה הוא נוסח מקוצר של "עוגנים למציאות" הלקוח משיטת אריאני - השיטה המעשית לחשיבה חיובית. 
חרדות מתעוררות ממחשבות על "מה עלול לקרות אם...". תיזכורת של הפעולות בהן אנו נוקטים כדי להגיע מההווה למצב הרצוי ולמנוע תקלות כמו גם הפעלת קבוצת תמיכה ועידוד קוטעת את החרדות באיבן.


ביום שלישי קיבלתי תיזכורת מאחי שהוא מגיע ארצה ביום שישי. מייד התקשרתי לאמא שכמובן שמחה. הוא מגיע לשישה ימים בלבד אבל בזמן הזה הוא יבקר כמה פעמים ואמא כבר מצפה לשמוע את כל החדשות על הנכדים שלה.


ביום רביעי אמא נכנסה שוב לחרדה. "אני כבר שבוע לא יכולה לאכול עגבניות בלי לקבל צרבת" התלוננה. תיחקור קצר העלה שמזונות חומציים כמו פרי הדר, מלפפון חמוץ ובשבוע האחרון גם עגבניות גורמים לה צרבת. 
תראי איזה מזל יש לך - אמרתי לה. מחר יש לנו תור למומחה גאסטרו. אני בטוחה שהוא יוכל להציע לך פיתרון. בנתיים פשוט תוציאי את העגבניות הטריות מהתפריט שלך. את יכולה לאכול פרות טריים כמו אגסים או תפוחי עץ ומחר נתיעץ עם המומחה מה לעשות בקשר לויטמין סי.


ביום חמישי קבע המומחה בדיקת גאסטרוסקופיה לאמא והחליף לה את התרופה נגד בחילות. היחס הרגוע שהוא הפגין הרגיע את אמא. הוא המליץ לה להמנע מהמזונות החומציים עד הבדיקה. אחרי הבדיקה הוא ימליץ לה על תפריט מתאים. 
"אני יכולה לחיות בלי עגבניות עד לבדיקה" הסכימה אמא כשיצאנו מהרופא.
נכון - הסכמתי איתה - ואל תשכחי שמחר חנן (אחי) מגיע ותוכלי להתיעץ גם איתו. אמא חייכה ומצב הרוח שלה השתפר פלאים.

היום - יום שישי - אני נוסעת להביא את אחי משדה התעופה. 


זה היה שבוע מתיש עם הרבה עליות ומורדות ריגשיים. אני מצפה לפגישה משפחתית מאושרת בסוף השבוע.

תרופה מועילה או תרופה מזיקה

סוף השבוע עבר קשה על אמא.
הלוואי והרופא היה מכין את אמא ואותי לתופעות הלוואי של התרופות שהוא רושם לה.
התרופה שנועדה לחזק אותה לקראת הניתוח גורמת לה בחילות והקאות. יום שישי בערב ישבתי איתה אחרי שהיא שפכה את נשמתה בכיור. ההקאה והבחילה הותירו אותה חלשה. בלית ברירה התקשרתי לדודתי שהיא רופאת ילדים. היא הציעה שאמא תקח את התרופה עם האוכל במקום לפני האוכל. ובאמת בשבת כבר לא היו הקאות אבל הבחילות עדיין לא פסקו.
כל המצב הזה מאד קשה לאמא.
הבוקר דיברתי עם הרופא. הוא היה מאד החלטי. אמא חייבת להמשיך עם התרופה עד אחרי הניתוח.
אחרי שהרחתי וטעמתי את הסירופ (באמת טעם רע) החלטתי להפוך את אמא לשפן נסיונות. במקום לקחת את הסירופ בכוס מים, הצעתי לה לקחת את הסירופ בכפית ומיד אחר כך לקחת כפית של דבש ולשתות כוס מים כדי שהטעם שישאר בפה יהיה של הדבש ולא של התרופה.
התוצאות של הצהרים מעודדות.
נכון לעכשיו אין הקאות וגם אין בחילה. בציניות האופיינית לה ציינה אמא שאחת התוצאות הטובות של הניתוח תהיה שהיא תוכל להפסיק לקחת את הסירופ הזה...
מחר נקבל את התוצאות של בדיקות הדם. אני מאד מקווה שלמרות ההקאות הבדיקות יהיו בסדר.
אני חוזרת ומזכירה לעצמי שאמא ואני עדיין בימים של אי-וודאות ואז אני נושמת עמוק וחושבת על התוצאות החיוביות של הניתוח הקרב.
אני גם עושה תרגילי רגיעה פעמיים ולפעמים שלוש פעמים ביום כדי לחזור לתפקד בעבודה ובבית. אני מתחילה בתרגיל "רגיעה ב 30 שניות" ומסיימת בהתמקדות בתוצאות חיוביות.
זה לא הזמן בשבילי להכנס ללחץ. אני רוצה לשמור על ראש צלול.

בשורות טובות ובשורות...

אתמול, אמא ואני קיבלנו בשורות טובות ובשורות... אחרות.

אמא מרגישה יותר טוב. היא עדיין צולעת על הברך שקיבלה מכה אבל התעקשה ללכת אתמול לרופא ללא מקל הליכה. אחרי בדיקה יסודית, הרופא קבע שיש צורך בניתוח כדי להחזיר את רישתית (אני מקווה שזה מה שהוא התכוון.) למקום. באותה הזדמנות כדאי גם להחליף את העדשה משום שיש בה קטרקט וגם זה מפריע לראיה.
אמא מדברת על ניתוח קטרקט כבר כמה חודשים אז עכשיו יש לה הזדמנות "להרוג שתי ציפורים במכה אחת". הניתוח נקבע לשבוע הבא והיום היינו אצל הרופא המנתח.
הרופא הסביר שזה ניתוח מאד נפוץ וגם קצר. אין צורך באישפוז. עוד באותו יום אמא תחזור הביתה. אבל, היא חייבת להפסיק את האספירין בגלל שהוא מדלל את הדם ועלול לגרום בעיות קרישה בזמן הניתוח. הוא גם נתן לה תרופה שאמורה לחזק אותה לקראת הניתוח ושני סוגים של טיפות עיניים שהיא צריכה לשים שלוש פעמים ביום גם שבוע אחרי הניתוח.
אני מאד מקווה שהבנתי נכון את ההסברים שקיבלנו. כל המונחים המקצועיים שהרופאים משתמשים בהם לא עוזרים להבנת המצב לאשורו. כמה וכמה פעמים נאלצתי לבקש שיחזור על הדברים במונחים של מי שלא למד אנטומיה ובוודאי שלא למד רפואה.
אתמול בערב, כשבאתי לביקור, אמא שוב התחילה עם הדאגות.
מה יקרה אם הניתוח לא יצליח? הרופא אמר שבכל ניתוח עלולים להיות סיבוכים. מה זה אומר סיבוכים? אני עוד עלולה לאבד את העין? אני לא רוצה להשאר בבית חולים.
אמא את דואגת סתם. אמרתי לה. זה ניתוח בלייזר. וזה ניתוח שהרופא המנתח כבר עשה מאות פעמים בלי שום סיבוכים. זה ניתוח בהרדמה מקומית שאורך חצי שעה עד שעה (זה מה שהרופא אמר). אחרי הניתוח אני מחזירה אותך הביתה.
אז על איזה סיבוכים הוא דיבר? התעקשה אמא.
בכל ניתוח יש סיכון מסויים. בדרך כלל מאד קטן. לפעמים מגלים דברים שלא גילו בבדיקות שלפני הניתוח.
אף פעם אין לי מזל. רטנה אמא. זה בטח יקרה אצלי. למה דווקא אצלי צריכים להיות סיבוכים?
אמא חכי. עוד לא הגענו לניתוח. כל הסיכויים שלא יהיו שום סיבוכים. את חייבת להרגע. את מפסיקה עכשיו את האספירין ואת לא רוצה להעלות את לחץ הדם שלך. כל הדאגות האלה לא עוזרות לך.
תוך כדי דיבור אני חושבת מה אני יכולה להציע לה שיעזור לה להרגע, שיסיט את המיקוד שלה מבעיות אפשריות.
את זוכרת איך לפני יומיים הצעתי לך לחשוב על זה שהחלטנו לעשות כל מה שידרש כדי שתחזרי לראות בעין הזו? עכשיו יש לנו את האבחנה של הרופא. הוא אומר שמה שדרוש זה הניתוח הזה. אחרי הניתוח לא רק שתחזרי לראות, תחזרי לראות הרבה יותר טוב ממקודם כי גם הקטרקט שהפריע לך כבר לא יהיה.
אני מציעה לך שכל פעם שאת מתחילה לדאוג תחשבי על הראיה הטובה שתחזור אלייך. את יודעת מה? בואי נשחק משחק קטן. מה יקרה כשתראי יותר טוב?
מה זאת אומרת? אני אוכל לראות את מה שכתוב בטלויזיה (בתרגום), אני אוכל לקרוא את ערמת החוברות שיש פה בצד, אני...
מצויין. הפסקתי אותה. הנה המשחק הקטן שלנו. בצהריים לפני שאת שוכבת לנוח, את תתקשרי אלי ותגידי לי שניים או שלושה דברים שתעשי אחרי שתראי הרבה יותר טוב.
לפני חצי שעה הטלפון צילצל.
אני אוכל סוף סוף לסדר את התמונות של כל הנכדים באלבום - שמעתי את אמא אומרת עוד לפני שאמרה שלום.
נהדר. עניתי לה. את נשמעת היום הרבה יותר טוב. יותר שמחה. עוד משהו שתוכלי לעשות אחרי הניתוח?
כן. יש לי ספר חדש שקיבלתי מחברה. אחרי הניתוח אני אוכל לקרוא אותו. זהו. אני עייפה. אני הולכת לנוח. נדבר בערב.
אני מכירה את אמא שלי. היא לא לגמרי הפסיקה לדאוג. אבל העברת המיקוד מהדאגה שמא משהו יקרה בעתיד אל התוצאות הטובות (התועלות) שיהיו אחרי הניתוח עוזרת לה לשמור על מצב רוח טוב ועל לחץ דם נורמלי וזה מאד חשוב בימים האלה של לפני הניתוח.

המשחק הקטן שהצעתי לאמא לקוח משיטת אריאני לחשיבה חיובית ונקרא פשוט "הצד השני של המטבע". הוא מאפשר לראות את התועלת של פעולה מסויימת בצד הסיכון. ובעיקר לא להתמקד בסיכון אלא לזכור שיש תועלת ולהתמקד בתועלת.

לתפקד תחת לחץ

אי וודאות הוא מצב קשה ומלחיץ.
אתמול בערב דיברתי עם אמא על בעיית הראיה. אין והרופא אמר שגם לא ניתן עדיין לקבל דיאגנוזה של המצב. אי לכך לא ניתן לבחור בדרך פעולה כלשהי. אפשר רק לחכות עוד כמה ימים.
אמא מייד התחילה להעלות השערות מה יכול להיות... היא עלולה לאבד את העין... היא עלולה לאבד את הראיה בעין...
רגע רגע - עצרתי אותה - הרופא חושב שיש סיכוי שהטישטוש יעבור מאליו. בכל מקרה ביום רביעי יש לך תור לבדיקה.  במקום להעלות השערות על המצב הגרוע ביותר, אולי תחשבי על התוצאה שאת רוצה להגיע אליה?
אמא הסתכלה עלי במבט עקום (אולי בגלל שהיא לא כל כך רואה בעין אחת).
כרגע את לא רואה טוב בעין הזאת - הסברתי - ואת רוצה לחזור לראות בה. נכון? "כן ו..." אז תחליטי שאת רוצה לחזור לראות ושתעשי כל מה שצריך כדי שזה יקרה. אני מבטיחה שאני אהיה לצידך ואעזור לך. גם אני לא יודעת מה צריך לעשות. אולי הבדיקה ביום רביעי תראה שלא צריך לעשות כלום. רק לחכות.
חיבקתי אותה והוספתי - בואי נחכה. נעשה תוכניות ביום רביעי אחרי הבדיקה.
אמא נאנחה וראיתי שהיא עדיין חושבת על הגרוע מכל.
אמא - אמרתי - יש לי הצעה בשבילך. כל פעם שאת שמה לב שאת חושבת שאת עלולה לאבד את הראיה בעין או חלילה את העין תחשבי מייד שהחלטנו לעשות הכל כדי שתחזרי לראות בעין הזאת כמו קודם.
שמתי לה גומיה על היד ואמרתי: כל פעם שתראי את הגומיה תזכרי בהחלטה שלנו.
הפעם אמא חייכה אלי.

גם לי קשה ביומיים האחרונים.
אתמול, אחרי הפעם השלישית שנשמתי עמוק והמחשבות על הגרוע ביותר עדיין הטרידו אותי (אני הבת של אמא שלי...) החלטתי לתרגל מיקוד בקצוות. מיקוד בקצוות לקוח משיטת אריאני ונועד במיוחד למצבים של חוסר וודאות. מצבים שבהם אפשר רק לחכות להתפתחויות נוספות ואין פעולה שאפשר לנקוט בה באופן מיידי.
רשמתי על דף את העובדות:
אמא נפלה. הברך האדומה שינתה צבע לחום כהה. השריטות בידיים מתחילות להגליד. הראיה בעין ימין מטושטשת. ביום רביעי בדיקה חוזרת.
מתחת רשמתי את התוצאה הרצויה:
אמא תחזור לראות בעין הפגועה.
ומתחת לזה רשמתי את ההתחייבות שלי:
למרות שאני לא יודעת כרגע מה צריך לעשות, אני מתחייבת לעשות כל מה שאני יכולה כדי להחזיר לאמא את הראיה.
הפעולה הפשוטה הזו החזירה לי את השליטה על התגובות שלי. לא עוד מחשבות מטרידות שמתרוצצות בראש וגוזלות ממני זמן ואנרגיה. אלא החלטה פשוטה לחכות לבדיקה ולפעול אחר כך.

ימים של אי ודאות

אתמול בבוקר הודיעו לי מבית האבות שאמא שלי נפלה בדרך לארוחת הבוקר.
היא לא שברה כלום, תודה לאל, אבל קשה לה מאד ללכת ואפילו לעמוד על הרגליים.
אמא שלי היא בת 81. במשך היום נמצאת איתה מטפלת. ויש לה גם חברות נאמנות.

בערב הלכתי לעזור לה ולשבת איתה. הנפילה זעזעה אותה גם נפשית.
"מה אני כבר לא יודעת ללכת?" שאלה בטרוניה. האמת היא שהנפילה לא הייתה באשמתה . הגשמים האחרונים גרמו לשקע במדרכה החדשה וכל מי שלא שם לב עלול למעוד שם. הבוקר דיברתי עם הנהלת בית האבות אבל בגלל שזו מדרכה ציבורית צריך לפנות לעיריה.
אלא שזו לא הנקודה. הנקודה היא שאמא שלי האשימה את עצמה במה שקרה למרות שהיא לא אשמה.
"אמא" אמרתי "זו לא אשמתך. זה לא שאת לא יודעת ללכת. המדרכה שם באמת עקומה."
"אז למה זה קרה דווקא לי?"
(זה לא קרה דווקא לה. כשהייתי שם עוד שני קשישים מעדו באותו המקום. למרבה המזל הם לא נפלו. אחת מהם רטנה שההנהלה (של בית האבות) צריכה ללחוץ על העיריה לתקן את המדרכה מייד.)
ראיתי שאמא עולה על משעול ה"צדקנות".
"אמא" תפסתי את ידה כדי שתפנה אלי "תסתכלי גם על הצד השני. נכון שהנפילה כאבה וכואבת. נכון שלמשך כמה ימים תצטרכי לנוח עד כמה שאפשר במיטה. מצד שני לא שברת כלום שזה באמת מזל גדול בגיל שלך ובימים הקרובים תראי אותי כל ערב ולא רק פעמיים בשבוע. ולשם שינוי" הוספתי בחיוך "אני אדע היכן להשיג אותך משך כל היום ולא רק בין אחת לשלוש אחרי הצהריים." אמא חייכה חצי חיוך עקום. הבנתי שהיא כועסת.
אני יודעת שבמצבים כאלה של טראומה חשוב להביע את הכעס ולא לשמור אותו בבטן.
"על מה את כועסת?"
"אני כועסת על עצמי. הייתי צריכה להסתכל לאן אני הולכת."
"אני מבינה שאת כועסת. את באמת חושבת שללכת כל הזמן עם הראש באדמה זה הפתרון?"
"אז איך אני אראה את הבור במדרכה?"
"אולי לא תראי. לא כל מקרה אפשר למנוע. בגלל זה זה מקרה. עלול לקרות לכל אחד באותו מצב. אם תלכי עם הראש באדמה אולי לא תראי את המכונית המתקרבת, נכון?" אמא הסתכלה עלי במבט של "ו...". "אם את מבינה שמה שקרה הוא לא באשמתך, על מה את כועסת?"
"את רוצה להגיד שאני לא צריכה לכעוס?"
"לא אמא. אני מקבלת את זה שאת כועסת. אני רוצה לדעת על מה את כועסת."
"כואב לי. קשה לי לזוז. כל הדברים שאני רגילה לעשות, כל הפגישות שלי עם החברות, הכל אני צריכה לבטל עכשיו!"
דבר נפלא קרה אחרי שאמא אמרה את זה. ההבעה שלה התרככה. היא נשמה עמוק ואני חיבקתי אותה.
"אמא, זה רק לכמה ימים. תנוחי עכשיו. ותוך כמה ימים תוכלי לחזור לחוגים שלך ולפגוש את החברות שלך."

היום בבוקר שוב דיברתי עם הרופא של אמא. לא לגמרי הבנתי את כל המונחים הרפואיים שהוא השתמש בהם. מה שכן הבנתי שזה שמהנפילה קרה משהו בעין הימנית שלה שגורם לטישטוש בראיה. אם עד יום רביעי המצב לא ישתפר מעצמו צריך יהיה לנתח את העין.

אמא עוד לא יודעת ואני החלטתי לא לספר לה בנתיים - עד שתהיה תשובה וודאית של כן או לא.
אני מרגישה את המתח של אי הוודאות ונושמת עמוק.
אני מקווה שעשיתי את ההחלטה הנכונה.